המבקש (הנתבע 1) עותר
לדחיית התביעה על הסף, לאור מהותן של התניות בהסכם הפשרה והסכם הויתור שנערכו בין הצדדים, החוסמות, לשיטתו, את אפשרות הגשתן של תביעות כדוגמת התביעה הנוכחית.
בכתב התביעה נטען, כי המשיב 1 היה ממייסדיה של קבוצת חברות בשם "קבוצת קלאב הוטל", שבין נכסיה נמנו בתי מלון בישראל וזכויות בפרוייקט תיירותי ביוון, שבמרכזו קזינו. המשיב 1 תיפקד כמנכ"ל משותף של קבוצת קלאב הוטל ודירקטור מכהן בחברות הקבוצה, וכן היה הבעלים של 18.5% ממניות החברות, במישרין או בעקיפין (בשלב מסויים, בעלותו בשיעור זה של המניות היתה באמצעות המשיבה 2, חברה שבשליטתו).
המשיב 1 טען, כי לא נמסר לו מידע ראוי לגבי החברות שבשליטתו, והוא היה נתון במצב שבו החברות שמניותיו בבעלותו, אינן מחלקות רווחים לבעלי המניות, על יסוד הטענה שלא ניתן לחלק רווחים שכאלו. בשלב מסויים, הסכים המשיב 1 לחתום על הסכם פשרה, שלפיו הוא מוותר על מניותיו בחברות קבוצת קלאב הוטל, וקיבל זכויות, על פי חלקו היחסי, בקזינו בלבד. לטענת המשיב 1, הוא הסכים לחתום על הסכם הפשרה לאחר שהוצג לו מצג שלפיו הפעילות המלונאית של קבוצת קלאב הוטל לא רק שאינה נושאת רווחים, אלא גם צוברת הפסדים רבים. לטענתו, בתקופה הרלוונטית למשא ומתן, המשיבה הפורמלית 2 (קלאב הוטל אילת) לא הנפיקה דוחות כספיים במשך חמש שנים (למרות חובתה להנפיקם בתוך שישה חודשים מתום כל שנה קלנדרית).
בכתב התביעה נטען, כי בשלב מסויים, התברר כי המבקש "המתין" לחתימת המשיב 1 על הסכם הפשרה כדי לערוך "מהפך מוחלט" (כהגדרת המשיב 1) בדוחות הכספיים של החברות, באופן שלפתע יוחסו למשיבה הפורמלית 2 300,000,000 ש"ח של רווחים הניתנים לחלוקה, רווחים שהוסתרו מהמשיב 1 עד לאותו מועד. בנוסף, התברר למשיב 1 כי ביום שבו נחתם עימו הסכם הפשרה, הוחלט על חלוקת דיבידנד בסכום נוסף, שחלקו בו היה אמור להיות 55,500,000 ש"ח .
המשיב 1 טוען, כי הוא הוחתם על הסכם הפשרה והסכם הויתור שבעקבותיו, על מנת למנוע את חלקו האמיתי בדיבידנד, תוך יצירת מצג שלפיו רווחי המשיבה הפורמלית 2 הם נמוכים באופן משמעותי, מרווחיה האמיתיים. המשיבים טענו כי הם זכאים לקבלת חלקם כבעלי מניות בשיעור של 18.5% בדיבידנד עליו הוחלט ביום 31/12/01, בסכום של 300,000,000 ש"ח, וכן פיצוי בגין הנזק המינימלי שנגרם להם בסכום של 55,000,000 ש"ח .
המבקש ציטט בבקשתו סעיפים שונים מהסכם הפשרה (נספח ג') וכתב הוויתור (נספח ט'), שעל פני הדברים, שוללים מהמשיבים כל טענה עתידית מכל סוג שהוא לזכויות במשיבה הפורמלית 2, ומגבשים מעשה בית דין כנגד ההליך הנוכחי.
לטענת המבקש, ככל שהמשיבים היו מעוניינים להשיג על סעיפים אלה, הם היו רשאים, לכל היותר, לנסות ולבטל את הסכם הפשרה על ידי עתירה לביטול הסכם הפשרה, אלא שבפועל, הם עתרו לסעד כספי, בניגוד להוראות הסכם הפשרה וכתב הויתור, ומבלי לעתור לביטולם.
כידוע, בפסק דין, המאשר (הלכה למעשה) הסכם פשרה, משולבים מאפיינים של הסכם ומאפיינים של פסק דין, שמכתיבים לבעל הדין שתי אפשרויות לשינוי פסק הדין-
(א) הנדבך ההסכמי, המקנה אפשרות לביטול פסק הדין מפאת כל פגם העשוי לבטל הסכם, לרבות שינוי מהותי בנסיבות.
(ב) הנדבך השיפוטי, הפותח את הדרך לנקוט בהליכי ערעור רגילים, כגון מפאת פגם שנפל בהליכים או בסדרי הדין.
(ה"פ 581/04
חקשורי נ' בובליל (7/6/05); רע"א 5821/05
בנק הפועלים בע"מ נ'
גרינברג (15/12/05); רע"א 3960/05
נשר נ' בן פאיז (26/12/05); בש"א 7449/07, ת"א 817/05
עטא נ' נסאר (14/6/07)).
בתגובתם, טענו המשיבים, כי הסכם הפשרה לא קיבל תוקף של פסק דין, ולכן האלמנטים שהותוו בפסיקה אינם רלוונטיים לענייננו, ולא מתגבש מעשה בית דין.
טענה זו טומנת בחובה בעייתיות.
במסגרת הדיון שנערך ביום 31/12/01, בפני כב' הנשיא אז, השופט אפרים לרון (ז"ל), בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, הודיעו הצדדים על עיקרי ההסכמות, כהאי לישנא:
"בעקבות ההסכם שהצדדים הגיעו אליו ואישורו על ידי כל הגורמים, אנו מגישים היום לבית המשפט הודעה על ההסכמה שהגענו אליה ועל בקשתנו לדחות את התביעה ללא צו להוצאות וכתוצאה מכך ברור שיבוטלו כל הצווים הזמניים שניתנו וישוחררו הערבויות שניתנו. אנו מבקשים שבית המשפט יקבל ויאמץ הסכם זה וייתן לו תוקף של פסק דין של בית משפט בדרך של ביטול התביעה כפי שביקשנו".
בעקבות כך, קבע כב' הנשיא לרון-
"לאור דברי ב"כ הצדדים, שבית המשפט מקבל אותם בסיפוק ומברך עליהם לאור ההדיינות הארוכה ובעיות המורכבות שהתעוררו, הנני נעתר לבקשה בכתב שהוגשה היום ודוחה את התביעה ללא צו להוצאות ומורה על ביטול הצווים הזמניים שניתנו במסגרת התביעה ועל החזרת הערבויות שהופקדו במסגרתה" (נספח א' לבקשה).
מכאן, כי הסכם הפשרה, גם אם לא "אושר", אוצר בחובו אלמנט של "פסק דין", לאור דחיית התביעה על סמכו.
השאלה היא, האם הסכם הפשרה מגבש מעשה בית דין כלפי התביעה הנוכחית.